פרק מספר: המערך היוצא דופן של הרפואה היהודית בגטו ורשה

הצצה לספר "חלוק לבן בגטו"

 מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה ,

מאת ד"ר מרים עופר - מרצה חברת סגל במכללה האקדמית גליל מערבי, בתכנית ללימודי השואה.

קטעים מתוך פרק עשירי :[1]

דילמות אתיות בעבודת הצוות הרפואי בגטו ורשה

המציאות הנוראה שנכפתה על היהודים בתקופת השואה הולידה דילמות מוסריות איומות. במונחים שטבע הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל, דילמות אלה היו מקרה מובהק של "מזל נסיבתי רע" (bad circumstantial luck), מזל הכרוך בכך שפלוני נקלע לנסיבות שבהן יש מחיר מוסרי כבד בכל דרך פעולה שבה יבחר. בפרק זה יוצגו דילמות אתיות שהיו כרוכות בעבודתו של הצוות הרפואי בוורשה תחת הכיבוש הגרמני.

אני מציעה להבחין בין שני סוגי דילמות, אף כי ההבדלים ביניהם אינם תמיד ברורים וחד=משמעיים. סוג אחד כולל דילמות שבהן מצד אחד קיימת דרישה או ציפייה לעזור לחולים או ליהודים במצוקה, הגם שפעולה כזאת מסכנת במידה זו אחרת את חייו של איש הצוות הרפואי. השאלה הכללית המרחפת מעל דילמות מסוג זה היא עד כמה צריכים רופאים (או אנשי הצוות הרפואי בכלל) לסכן את עצמם כדי להציל חיים או כדי להגיש עזרה לנזקקים. סוג אחר של דילמות אינו כולל את מרכיב הסיכון לאנשי הצוות הרפואי אלא עוסק בהתנגשויות בין ערכים או בין נורמות מוסריות. מדובר בדילמות מוסריות במובן המקובל כיום בדיון הפילוסופי. לפי מובן זה, דילמות נוצרות במצבים שבהם על האדם למלא שתי חובות מתנגשות, ואין ביכולתו למלא את שתיהן. בספרות הפילוסופית ניטש דיון בשאלה אם דילמות כאלה קיימות, דהיינו האם ייתכן מצב שבו שתי חובות מתנגשות ולאדם אין מפלט, וידיו תוכתמנה בהכרח. לא ארחיב כאן בדיון פילוסופי זה, אומר רק שעיון בדילמות הקשות שעמדו לפני הצוותים הרפואיים בוורשה מטיל ספק בתקפותה של העמדה הפילוסופית המכחישה את ממשותן של דילמות.

התמודדות עם דילמות אתיות נוראות הייתה מנת חלקם של רבים מבעלי התפקידים בגטו, בייחוד ביודנרט. עם זאת, דומה שדילמות אלה היו מרכזיות ויומיומיות ביתר שאת בקרב הצוותים הרפואיים. נוסף על כך הם נתקלו בדילמה שלא עמדה לפתחם של בעלי תפקידים אחרים: הדילמה של המתה אקטיבית. כפי שנראה להלן, הצוותים הרפואיים התלבטו בעניין שיתוף הפעולה שלהם בסלקציה, בדיוק כפי שהתלבט בכך היודנרט. ואולם כאמור הרופאים נאלצו לעתים לגרום ישירות למותם של יהודים.

ראוי להוסיף שהבעייתיות האתית הכרוכה במצבים שיידונו להלן אינה פרי השלכה מימינו לאחור, וכבר בני התקופה הכירו בה. הצוותים הרפואיים, כמו אחרים במנגנוני הניהול של הגטו, נקרעו לעתים קרובות בין מצפונם המוסרי לבין החובות המקצועיות והאנושיות שהוטלו עליהם במסגרת תפקידיהם. ...

להלן תיאור חלקי של אחת הדילמות המתוארות בספרה של ד"ר מרים עופר "חלוק לבן בגטו":

עטיפת הספר (צילום: יח"צ)

רופאים נדרשים לבצע סלקציה: מי לחיים ומי למוות

......

 מנהלי בתי החולים היהודיים, רופאים בכירים ואנשי סגל רפואי בגטו נדרשו פעמים אחדות לבצע פעולות של סלקציה בקרב מאות הרופאים ובני משפחותיהם שעבדו במוסדות הרפואיים למיניהם. משמעות הדבר הייתה ביצוע גזרות הנאצים ומעורבות ישירה ואישית של הרופאים כחורצי גורלם של עמיתיהם. על=פי עדויות מתברר כי הדילמה הייתה קשה מאוד והביצוע התנהל באופנים שונים. אפשר להבחין בהחמרה של ההשלכות האתיות מבחינתם של מקבלי ההחלטות – ממצב שבו הם גרמו להגברת חשיפת העובד ומשפחתו לסכנת הגירוש, עד מצב שבו חרצו את גורלו של העובד וכללו אותו עם המגורשים הנדונים למוות.

בתחילת הגירוש היו אנשי הסגל הרפואי ועובדי בית החולים זכאים להיכלל ברשימת עובדי בית החולים ונהנו מזכויות העובדים הפטורים מגירוש. במשך הזמן איבדו בני המשפחה את זכויותיהם והסתתרו בבית החולים. בסופו של דבר נוכחה הנהלת בית החולים לדעת שבבית החולים מסתתרים יותר מדי אנשים, ושהימצאותם שם מסכנת את החולים ואת הצוות. ד"ר שטיין, מנהל בית החולים, לא רצה לקבל עליו את האחריות למצב והורה שהרופאים שלא גרו בבית החולים לפני האקציה הגדולה יעברו לגור ברחוב פַּוויָה, ושם מובטח שלא יאונה להם כל רע. לצורך העברת המיטלטלים הוקצו עגלות. בחלקו האחד של הרחוב התגוררו רופאי בית החולים ובחלקו האחר התגוררו רופאי מוסדות הבריאות הציבוריים. חלוקת הבתים, שנעשתה על=ידי ועדה מיוחדת של רופאים, גרמה למרירות ולתחושת איפה ואיפה. הדירות, שדייריהן גורשו לטרבלינקה, היו במצב בלתי נסבל: דלתות שבורות, צנרת ובתי שימוש מקולקלים, מיטות מעטות מדי, פשפשים במזרנים ועל קירות הבית. על אף הבטחות היודנרט ומנהל בית החולים כי המגורים ברחוב זה מגנים מפני השילוחים, רבים מהדיירים הוצאו מהדירות בכוח ונשלחו לטרבלינקה. עקב כך התירה הנהלת בית החולים לרופאים לשכן שנית את משפחותיהם בבית החולים, אבל רק במשך שעות היום. לפנות ערב היה על הרופאים ועל משפחותיהם לעזוב את בית החולים ולשוב לבתיהם. לקראת ימי האקציה האחרונים בדקה  המשטרה היהודית, שהייתה נוכחת בקביעות בבית החולים, מי נמצא שם, וגירשה את בני המשפחות. איש לא רצה לעזוב את בית החולים. "עד עכשיו הוא היה כאי בים סוער. כבר שישה שבועות נמשכת הסערה, אבל עד עכשיו לא נכנסה לשטח בית חולים, למרות שגרמנים ואוקראינים נכנסו לבניין [...]", כתב ד"ר ולר.

לקראת אוגוסט 1942 התקבלה פקודה בבית החולים לצמצם את צוות העובדים באמצעות פיטורים ולהוציא מבית החולים את העובדים המפוטרים ואת משפחותיהם. אנשי הס"ס דרשו למסור רשימת עובדים מצומצמת היות שהאוכלוסייה היהודית התמעטה מיום ליום. המתח בבית החולים הגיע לשיאו. בכל שבוע חלו שינויים בהרכב חבר העובדים, וככל שהתארכה פעולת ההשמדה צומצם מספרם. השלטונות הרפואיים נאלצו להתמודד עם בעיה איומה: הם נדרשו לקבוע מי מהרופאים והאחיות נחוץ ומי לא. הרופאים ד"ר שטיין, ד"ר אלכסנדר בורקובסקי וד"ר שיינצר וכמה מאנשי המנהלה מילאו את הפקודה בייסורים קשים. הם השתדלו להשאיר עובדים רבים ככל שאפשר. כרגיל בנסיבות כאלה, לא נמנעו מעשי עוול טרגיים. כל מחלקה מסרה את מספר חוליה ועובדיה. הגרמנים בדקו את הרשימות והודיעו שבתוך זמן קצר יהיה צורך להפחיתן לכדי מחצית.

........

נוסף על הסלקציה שהתבצעה בקרב העובדים נדרשו הרופאים לבצע סלקציה של החולים. ד"ר מארק באלין, שעבד בבית החולים צ'יסטה ברחוב לֶשנוֹ, מתאר סלקציה כזאת, ב=15 לאוגוסט 1942:

יהודים נאלצים למסור בעצמם את אחיהם למוות, ועוד למסור אנשים בלתי כשירים, שבירים, שאינם מצליחים ללכת או כאלה שכל תנועה גורמת להם לכאבי תופת. למסור אנשים כאלה למוות איום [...] בקושי רב הסתירו את הסוד מפני החולים, אך הללו הרגישו בכל זאת, אינסטינקטיבית, בסכנה המתקרבת. באותו יום היו החולים עצובים והפחד היה בעיניהם, מתאי הנשים נשמע בכי עמום. בערבו של אותו יום היה אמור להינתן פסק דין מוות, שיימסר על=ידי רופאיהם.

עוד מתאר באלין כיצד נאלצו מנהלי המחלקות בבית החולים לפסוק מי מבין החולים ייכלל ברשימת המגורשים: "ליד כל שם היה צריך לסמן אחד משני סימנים: (+) סימן מוות, (-) נשאר בבית החולים. הרופאים עמדו זמן רב ליד כל מיטה, דיברו בשקט, לחשו בלטינית כדי שהחולה לא יבין את האיום של אותו ביקור".

על אף הסלקציות והמתח בבית החולים, עד 6 בספטמבר 1942 לא היה הֶסגר (בלוקדה) בשטח בית החולים. אור ליום 6 בספטמבר יצאה פקודה מהשלטון הנאצי ולפיה על כל היהודים להתייצב לביקורת, ומי שלא יתייצב ויימצא מחוץ לשטח הנועד לביקורת – ירה יִיִָּרה...

בבית החולים החלה פניקה, הכל הבינו שזהו גזר דין מוות. ד"ר ולר כתב שהבין כי אין לו כל סיכוי להינצל:

לא הייתי מקורב כל כך אל ד"ר שטיין, לא יכולתי לסמוך על ידידות אתו, למרות שעבדתי קשה בבית חולים, והיו תקופות שהייתי הרופא היחיד ששירת את המחלקה הכירורגית. ימים שלמים נשארתי במחלקה, אבל ידעתי שבזמן הסלקציה מתחשבים בקריטריונים אחרים. במצב כזה התחלתי לבדוק איפה ניתן למצוא מקום מסתור [...] ידענו כבר מזמן שמקום מסתור טוב שווה יותר מכל החותמות וההבטחות של הגרמנים.

היו כמה מקומות מסתור כאלה. מתחת לבית החולים היה מרתף שהכניסה אליו הוסתרה באמצעות ארון. במסתור היה די מזון לתקופה ארוכה. ד"ר ולר ניסה להסתתר באותו מסתור שרק פקידי בית חולים ידעו על קיומו. ואולם כאשר הללו נוכחו לדעת שהוא בא למקום עם ילד בן שנה, הם התנגדו בתוקף לצרף אותם למסתור.

מרים עופר (צילום באדיבות "יד ושם")

בינתיים התאספה בפתח בית חולים קבוצה של כ=1,000 אנשים שעמדו ברביעיות. ולר, בנו ואשתו הצטרפו לקבוצה. על=פי הפקודה התקבצו אנשים רבים ברחוב זָמֶנהוֹף וחיכו בייאוש ובבכי לקבל "כרטיסי חיים". כבר היה ידוע שלא לכולם ישחק המזל. קשה לדמיין אבל גם בגיהינום ובתנאים ששררו שם כבר החלו להכין מקומות מסתור במרתפי הבניין. ד"ר שטיין היה אחד ממרכיבי רשימת האנשים שיקבלו מספר חיים. כשהגיע לחצר הקיפו אותו מיד מאות אנשים. ד"ר ולר מתאר את האירוע: "תפסתי את ד"ר שטיין, בין כל האנשים, ושאלתי האם אקבל מספר לי ולמשפחתי (אשתי ובני), וכשענה לי שלא אקבל מספר נתקפתי פניקה, תפסתי אותו בדש חליפתו כל כך חזק עד שקרעתי אותה, והתחלתי להזכיר לו בזעקות את כל מאמצי למען בית החולים. טענתי שהבטיח לתת לי מספרים אלה."

לבסוף נתן ד"ר שטיין מספר חיים לד"ר ולר, אך אשתו ובנו לא קיבלו. ולר הצליח לשלוח את בנו ואשתו עם נהג אמבולנס לבית חולים ברחוב ניסקָה (Niska). לאחרים לא היה מזל כזה. ד"ר ולר מתאר כי פגש את ד"ר מרכוספלד, מנהל מחלקת מחלות עור, ואת ד"ר רוטשטאט, נירולוג, מנהל מחלקת תרפיה פיזיקלית, מיואשים. שניהם היו רופאים מצטיינים, אך בשל גילם המתקדם לא זכו ב"כרטיסי חיים", ונשלחו לאומשלגפלץ. ד"ר ולר סבר כי זכה לקבל מספר בזכות גילו הצעיר. לטענתו ד"ר שטיין חשב שבמצב ובנסיבות הקיימים למבוגרים יש פחות הצדקה לחיות מאשר לצעירים. ולר מעיד כי שמע את מילותיהם המרירות של הרופאים: "כל חיינו עבדנו בשביל יהודים, ועכשיו אתם לוקחים לנו את החיים. [...]". ההמון ניסה לגזול את הכרטיסים מידיו של ד"ר שטיין.

החלו להוציא מהמקום את מקבלי "כרטיסי החיים", וכך יצא גם ד"ר ולר. כל היוצאים היו חייבים להציג את הכרטיס הכתום. היו אנשים שהספיקו להסדיר לעצמם כרטיסים מזויפים. בשער היציאה עמד ברנט עם אנשי ס"ס אחדים וספר בקפדנות את כל רביעיות האנשים העוזבים את השטח. כאשר הגיע בספירתו למספר 3,200 לא התיר לאיש לצאת עוד. אם התברר שבקבוצה מסוימת היו חמישה במקום ארבעה בעלי מספר חיים, החמישי נשאר, הגם שהחזיק במספר אמתי. בעלי כרטיסי החיים הורשו להיכנס לדירות ריקות  של יהודים שנלקחו בידי גרמנים

חלק ניכר מן הרופאים שעבדו בבית החולים לא קיבלו "כרטיסי חיים" ונשלחו לטרבלינקה. בבית החולים נשארו מנהלי המחלקות ועוזרים מעטים. הרשימה נעשתה בידי ועדה מיוחדת, שאת התפקיד הראשי בה מילאו מנהל בית החולים, ד"ר שטיין וד"ר מילייקובסקי. הוועדה החליטה לפעול לפי העיקרון שיש להציל משפחות שלמות ולא אנשים יחידים. לפיכך כאשר הוחלט לתת "כרטיסי חיים" למנהלי המחלקות, הוענקו "כרטיסי חיים" גם לבני משפחותיהם, לנשותיהם ולילדיהם. עיקרון זה היה הגיוני, אבל עובדי המשק שילמו את המחיר, כי בעבורם לא נשארו "כרטיסי חיים". רוב העובדים נלקחו לטרבלינקה. גם רופאים עוזרים קיבלו "כרטיסי חיים" על חשבון עובדי המשק. לאחר האקציה התחיל בית החולים להתארגן מחדש ברחוב גֶנשָה מס' 8-6. באותה שעה עבדו נשות הרופאים בעבודה פיזית, אבל בלב העובדים שנשארו בבית החולים קיננה מרירות גדולה, כי נגרם עוול גדול לחבריהם ששולחו מהמקום, שביניהם היו בעלי ותק של עשרות שנות עבודה בבית החולים.

במחברותיו של ד"ר פולישוק יש עדויות מפורטות על הסלקציה שנדרשו הרופאים לבצע בקרב חבריהם. הוא כותב כי האוכלוסייה היהודית, שעדיין הייתה ממושמעת, זו שלא האמינה בסיפורי הזוועות על טרבלינקה, מילאה אחר הצו כמעט בשלמות:

הגענו למקום שנקבע ותפסנו את הדירות שנעזבו ברחוב זָמֶנהוֹף מס' 21. כולנו מוכנים לאירועים הבאים ומצפים להם. בשעות אחר הצהריים נודע לנו שיתקיים מיון – סלקציה כללית. הגְמינָה[2] תבצע את המיון בין העובדים שלה בתוך המסגרת שלה, ואילו בשוֹפים ובמוסדות האחרים תנוהל הסלקציה על=ידי [...] עם קראוסט בראש. למועצה קבע קראוסט מכסה של [...] 32,900 איש. המכסה – האוכלוסייה הכללית [להישארות] באזור – נקבעה לכ=35,000 אנשים.

הנהלת הגְמינָה קבעה את המכסה למחלקותיה השונות, ועל המנהלים של כל מחלקה הוטל לערוך רשימות שמיות. למחלקת בית החולים, שמנתה יחד עם שני בית החולים ועם המשפחות הקרובות ביותר כ=800 איש, נקבעה מכסה של 220 איש. התחיל מרוץ של קשרים והשפעות.

דעתו של הציבור הייתה שלא היה על הגְמינָה לקבל עליה את המשימה הזאת. לא היה עליה להמשיך את מעשי ברנט ולהכריע מי מתאים להישאר בשטח [הגטו] ועל מי להישלח לטרבלינקה. הגְמינָה לא הייתה צריכה לתת יד לכך, אפילו אם היה עלינו לשאת יותר קרבנות. היה גם ידוע שבעת עריכת הרשימות יגברו ההשפעות האישיות והקשרים על הערכים של זכויות ועבודה מסורה בת שנים רבות של העובד – והרוב ודאי יסבול מהסיבות האלה.

[...] על הוועדה המורכבת מחמישה אנשים היה להכריע על גורלם של 800 איש. הנבחרים על=ידם היו צריכים להיות אותם עובדים חיונים (שאי=אפשר לוותר עליהם) בבית חולים, אם יוקם כזה, והם שיקבלו את הזכות הזמנית לחיות, בצורת "מספר"... ואילו השאר – גזר דינם הוא השילוח לטרבלינקה.

השתלטו עלינו דיכאון בלתי רגיל ואי=שקט. רבים, ובייחוד אלה מהסגל ... איימו שלא יכירו ברשימה זאת. נשמעו צעקות כמו "נפנה לגרמנים, שהם יבצעו את הסלקציה!" או "אצל הגרמנים יכריע הגורל העיוור ולא הקשרים!" הם איימו שלא ייתנו לאנשים עם ה"מספרים" לצאת, או שיקרעו אותם. קריעה והשחתה של ה"מספרים" האלה, כפי שהתברר אחר כך, התרחשה בבית החולים ברחוב סטַווקי. שם היה המצב מייאש עוד יותר, כי בגלל חוסר האפשרות לעזוב את השטח לא ניתנה לאנשים כל אפשרות להשתדל ולהתערב אישית. כל אחד מאתנו השתדל אישית להשיג "מספר" בעזרת מכרים וקשרים אישיים, ועל רקע המאבק על ה"מספר" שרר בלבול כללי. היחסים בין איש לרעהו נהיו עוינים. בכל אחד ראו מתחרה.

כדי לכלול ברשימה עובדים של ממש רבים ככל האפשר העדיפה ההנהלה שלנו רווקים או אנשים ללא ילדים, אבל גם עיקרון זה לא נשמר בדייקנות, והיו סטיות לטובת אלה ושלא לטובת אחרים. מחלקות אחרות, כמו למשל מחלקת הבריאות בהנהלת ד"ר קון, ערכו רשימות רק של העובדים שלהן, בלי לכלול בהן בני משפחה...במחלקה שלנו הקונספציה הזאת לא עברה.

אני לא נכנס לעניין אילו שיקולים הדריכו את ההנהלה שלנו בבחירת האנשים הספציפיים. ברור שמספר מוגבל כל כך של אנשים לא אפשר, עם כל הכוונות הטובות וההנחות הצודקות ביותר, להציע פתרון נכון וצודק של הבעיה הטרגית כל כך. אילו בכל זאת היה ברנט עצמו מבצע את הסלקציה, היו נמנעים מאתנו המרירות והצער כלפי חברים וכלפי הממונים עלינו.

עד התאריך 7 בספטמבר היו אמורות כל הרשימות להיות מוכנות. באותו יום אלה שנבחרו להישאר היו חייבים לעזוב את השטח וללכת למקום מגוריהם. הציבור לא ידע על הרכב הרשימות כמעט עד הרגע האחרון. באופן כללי הייתה דרישה להכריז על שמות המאושרים האלה. ביום שני, 7 בספטמבר, פנו אלי עובדי בית החולים וביקשו שאציג דרישה זאת לפני המנהל. הייתי סבור כי עמדתם צודקת ופניתי אל המנהל. הסברתי לו את העניין ועלה בידי להשפיע עליו להקריא את הרשימות כשלוש-ארבע שעות לפני הזמן שנקבע [לסלקציה]. מכיוון שאיש מן ההנהלה לא רצה לקבל עליו את התפקיד של הקראת הרשימה, נאלצתי אני, בלב כבד, לקבל עלי את המשימה.

ברשימה היו "ממוספרים" כ=250 אנשים. 30 רופאים, עשרה פקידים, עשרות אחדות של אחיות מטפלות וכמה עובדי משק. השאר היו נשותיהם וילדיהם, שהיו אמורים למלא את מקומו של צוות העזר החסר. הייתי עם אשתי ברשימה, כרופא יחיד במקצועי.

פניתי עם הרשימה הזאת אל חברי – שותפי ל[מקום] העבודה. היה זה הרגע הטרגי ביותר בחיי. בהקריאי את הרשימה גזרתי גזר דין מוות על 600 איש חפים מפשע, על ידידים קרובים, חברים שותפים לעבודה, ואפילו על המנהל שלי בעבר, ד"ר ה"א. נאלצתי לקרוא לפניהם את הרשימה פעמים אחדות! הם לא האמינו שאין הם כלולים ברשימה. הם השלו את עצמם שמא לא שמעו טוב או אולי בטעות פסחתי על שמותיהם [...] פחד וייאוש אחז בכולם, אפילו במי שהיו ברשימה, [וכולם] כעסו והתמרמרו על מי שערכו את הרשימה ועל מי שנכללו בה. ניחמתי אותם בתקווה שתהיה רשימה נוספת, אם כי אני עצמי לא האמנתי בכך....

*******

לסיכום אציין כי מחקרנו סוקר סוגיות אתיות בולטות המתוארות בידי עובדי הרפואה בגטו, מפרוץ המלחמה עד חיסולו של הגטו. אפשר להצביע על כמה סוגי הדילמות שעמן התמודדו הצוותים הרפואיים בגטו ורשה.

הקבוצה הראשונה של בעיות מאפיינת סוגיות של התמודדות לנוכח מחויבות לכללים, עקרונות וערכים מוסריים אוניברסליים בסיסיים, שבימים כתיקונם הם הבסיס לנורמות של התנהגות אישית וציבורית, ואין בהם כל קונפליקט מוסרי. תנאי הגטו העמידו את תושביו בניסיון מיוחד, כפרטים וכציבור, לשמור על ערכים בסיסיים אלה בחיי היומיום. לנוכח האסון הבריאותי שהמיטו צווי הגרמנים נוצרה תלות עצומה, בלתי רגילה, בעובדי השירות הרפואי והתברואתי, ועובדי הרפואה הועמדו בניסיון אתי יומיומי ייחודי. כך למשל בשל השכר הזעום שקיבלו העובדים, שממנו לא יכלו להתקיים, התפתחה תופעה של שוחד ועושק הציבור בקרב מקצת עובדי הרפואה והתברואה. הללו פעלו בניגוד לערכים מוסריים בסיסיים, באופן שבוודאי לא היו רוצים שאחרים ינהגו כלפיהם, ובכך הזיקו לזולתם. מעורבותם בפרשיות השוחד סחטה את שארית כספם של התושבים, הזיקה לבריאותם, ואף גרמה למותן של משפחות שלמות. תושבי הגטו ראו במעשיהם אלה הפרה בוטה של כללי האתיקה הרפואית והמוסר האישי. נראה שרוב הרופאים עמדו בכבוד במבחן האתי הזה, אך אין להתעלם מכך שהמקורות מצביעים על השוחד כתופעה רחבת היקף.

הקבוצה השנייה של בעיות מוסריות ניתנת לאפיון כסוגיות שיש בהן קונפליקט מוסרי. כלומר מצב שבו עובדי הרפואה נדרשים להכריע כיצד לפעול כאשר עומדות לפניהם שתי חלופות שיש טעמים טובים לפעול על=פי כל אחת מהן, אך הן אינן מתיישבות זו עם זו.

אחד הצירים המרכזיים בתחום זה דן בדילמה הפנימית שהתעוררה בקרב הרופאים בין מחויבותם המקצועית לבין מחויבותם האישית. כך למשל אחת הסוגיות בוחנת את השאלה: האם חובת עובדי הרפואה לתת טיפול רפואי לחולה, בכל תנאי, גם במחיר סיכון אישי, אפילו עד כדי סיכון חיים במקרה הקיצוני, או שמא מותר להם לדאוג לעצמם ולנטוש את חוליהם? קונפליקט זה התעורר בראשית המלחמה אך קיבל ביטוי חריף ערב הגירוש ובמהלכו, עת רצו הרופאים והסגל, כמו כל אחד אחר בגטו, לנסות להציל את נפשם. היו שבחרו להגן על החיים האישיים והיו שבחרו להישאר עם החולים עד הסוף המר.

סוגיות נוספות של קונפליקטים מוסריים נבעו מפעולות שעובדי הרפואה נחשפו אליהן ונתבעו לבצען מתוקף המצב שנכפה עליהם תחת השלטון הנאצי, אף שבזמנים כתיקונם הן אינן קשורות לתפקידם. כך למשל הגרמנים איימו על הרופאים בעונש מוות בגין אי=דיווח על חולים במחלות מידבקות. רופאים התמודדו עם הדילמה: האם לדווח על החולים, ובכך לגרום סבל רב לחולה ולמשפחתו, או לשתף פעולה בהסתרת החולים חרף הסיכון האישי הכרוך בכך? רופאים רבים טיפלו בחולים המידבקים בבתיהם, בניגוד להוראות הגרמנים.

בעת האקציות התמודדו צוותי הרפואה עם קונפליקטים אחרים. המציאות שנוצרה באומשלגפלץ ובבית החולים עימתה אותם באופן קיצוני עם סוגיית קביעת סדרי עדיפות בניסיונות ההצלה.

נראה שהייתה העדפה למקורבים. בבית החולים נקלטו, נוסף על משפחות הרופאים, אנשים מקרב האינטליגנציה, שצוותי הרפואה סברו כי יש להצילם. יש פילוסופים הטוענים כי בדילמות חריגות, שבהן מאזן השיקולים בין אופציה אחת לאחרת נראה שווה, אין למעשה משמעות מוסרית לבחירה שתתבצע. הדרך הנכונה היא בחירה באחת האופציות, ואין זה משנה באיזו מהן. הדבר נכון גם לגבי דילמות שהרופאים התמודדו עמן בסוגיית ההעדפות בהצלת חיי אדם. גם בדילמות הנוגעות להצלת חיי אדם לא תמיד האופציות הן סימטריות. אף שאנו מאמינים בערך השוויון בין בני האדם, לעתים אפשר להצביע על טעמים טובים מכך להצלת אדם מסוים ולא אדם אחר. תפיסה זו אינה מתיישבת עם שבועת הרופא המסורתית, ויש הקוראים לשנותה כדי להעניק גיבוי מוסרי לצוותי הרפואה הפועלים בעת אירועים רבי=נפגעים, שבהם הם נתבעים לפעול על=פי אמות מידה אחרות, כמו עֶקרון הצלת חיי אדם רבים ככל האפשר.

מקצת השאלות בקטגוריות שתוארו לעיל באות לעתים לידי ביטוי בהתמודדות של עובדי רפואה גם בזמנים נורמליים. ואולם בנסיבות שנוצרו בגטו נעשו הדילמות האלה מרכזיות וקיצוניות שבעתיים בשגרת עבודתם של עובדי הרפואה. לעומת זאת, הקבוצה השלישית של הבעיות המוסריות, בשונה מן הבעיות שתיארנו, כוללת דילמות מוסריות טרגיות, שייתכן כי נשאו אופי ייחודי לתנאים שבהם פעלו עובדי הרפואה בגטו.

הדילמה המוסרית הטרגית היא קונפליקט מיוחד שבו כל החלופות הן רעות מאוד, ואף שאפשר להצביע על חלופה אחת ולקבוע שהיא נכונה יותר מכל האחרות, יש גם בה פגיעה חמורה בערכים מוסריים. אדם הנקלע למצב שכזה חש חוסר אונים ומתקשה להכריע כיצד לנהוג. במקרה זה אין שיקול מוסרי ברור שיש בו כדי לקבוע עדיפות לדרך אחת על פני דרך אחרת. בתנאים שבהם מכלול המשמעויות של האלטרנטיבות השונות כולל גם מרכיב של אי=ודאות, הדילמה נעשית חריפה במיוחד. מצבים שבהם נגזר על האדם להרע לאחרים וגם להזיק לעצמו (מכיוון שהוא נאלץ להרע בניגוד גמור לאחד מערכי היסוד שבתפיסת עולמו) יוצרים דילמה טרגית במיוחד, עד כדי ערעור חייו של האדם. גם הכרעות של "הרע במיעוטו", שבהן האדם בוחר במעשה הנכון בנסיבות הטרגיות, מלֻוות בצער ובייסורים בזמן ההתרחשות ואף אחריה.

קבוצה זו של בעיות אתיות שעמה התמודדו צוותי הרפואה בגטו כוללת דרגות שונות של חומרת הרע המובהק שנדרשו הרופאים לבצע בפעולתם: מהצורך למיין כרופאים את הגברים לעבודות כפייה במחנות, שבהם רבים מצאו את מותם, עד פעולות שבהן נדרשו עובדי הרפואה לבצע סלקציה בין חבריהם וחוליהם, ולקבוע מי יישלח להשמדה בטרבלינקה.

לקבוצה זו של דילמות מוסריות טרגיות משתייכות גם המתות חסד שביצעו מקצת עובדי רפואה, כאשר החליטו ליטול חיים של חולים, ללא ידיעתם והסכמתם, כדי לחסוך מהם מוות בעינויים אכזריים בידי הגרמנים בעת האקציות בבית חולים. היו רופאים שהתבקשו על=ידי קרובי החולה לבצע המתת חסד, אך הם סירבו לעשות כן.

מן המקורות מתברר כי החלטות שכאלה לֻוו בייסורים קשים. ואולם אין הדבר מעיד על כך שהרופאים הכריעו הכרעה בלתי מוסרית אלא בעיקר על רגשות הכאב בשל תוצאות פעולתם. מקצתם ציינו כי במחשבה שלאחר מעשה הייתה לדילמה שהתלבטו בה תשובה נכונה יותר מזו שבחרו. הסלקציה בין עובדי הרפואה ומשפחותיהם נעשתה בקרב אנשים בריאים בעיקר, ועל כן מרב הקדימויות שנקבעו הוכרעו על=פי אמות מידה שאינן רפואיות אלא ערכיות. רבים מן היהודים שנכללו בתהליך הסלקציה הטרגית הזו סברו שלא היה על היודנרט וצוותי הרפואה לקבל עליהם את המשימה להכריע מי לחיים ומי למוות אלא להעביר את ההכרעה לידי הגרמנים, אפילו אם עקב כך היה על הציבור לשאת יותר קרבנות. לדעתם, אילו נהגו כך הייתה נמנעת המרירות כלפי חברים וכלפי הממונים, והרי ממילא מספר מוגבל כל כך של זכאים להישאר לא אִפשר פתרון צודק לבעיה הטרגית.

לפי תפיסתו של הפילוסוף נייגל שהוזכרה לעיל, לעתים יש לבני אדם מזל רע במצבים שאליהם הם נקלעים ובדילמות המוסריות שמצבים אלה מעוררים. יש מי שעומדים במבחנים מוסריים אלה ויש מי שנכשלים בהם. הדברים נכונים גם בעניין שלפנינו. מבין הרופאים והאחיות היהודים בוורשה היו שעמדו במבחנים הקשים באופן מעורר הערצה ופעלו ללא לאות ואגב סיכון עצמם כדי להגיש עזרה לאחיהם הסובלים. מנגד היו שפעלו מתוך שחיתות המידות וזניחת חובותיהם המקצועיות והאנושיות. בתווך היו רבים אחרים. ואמנם במחקרים רבים עולה דמותם של הרופאים, האחיות ושאר חברי אנשי הצוותים הרפואיים המתוארים רובם ככולם כמעין קדושים מוסריים (moral saints), שהיו מוכנים לסכן את חייהם ולעבוד ללא לֵאות למען אחיהם החולים והנזקקים. אין ספק שתיאור כזה מייפה את המציאות – ככל מציאות אנושית – שהייתה מורכבת הרבה יותר מכך. לצד מעשים הרואיים ואמיצים של הרופאים, היו גם התנהגויות ירודות מבחינה מוסרית, כגון השתמטות, לקיחת שוחד וכדומה. כפי שראינו, לפחות אחד המקורות מציג תמונה עגומה, ולפיה "חלק גדול" מהרופאים כשלו בניסיון המוסרי שעמד לפניהם. מקורות אחרים, בייחוד ספר הזיכרונות של ד"ר לנסקי, מציג תמונה אחרת, ולפיה רוב הרופאים דווקא עמדו בניסיון בשעה הקשה ההיא. במצב התיעוד הנוכחי איננו יכולים לקבוע כאן דברים ברורים וחד=משמעיים וראוי לתהות אם קביעה כזאת נחוצה כלל. אין ספק שהתמונה המוסרית לגבי הרופאים הייתה מורכבת, כפי שהייתה גם לגבי רבנים ומנהיגים אחרים (קל וחומר האדם הפשוט). דומה שכפרטים, התנהגותם של הרופאים לא הייתה שונה משמעותית מהתנהגותם של רבים מבעלי תפקידים אחרים בגטו: כולם נאלצו לעמוד במבחנים מוסריים בלתי אפשריים. מקצתם עמדו בהם באופן מעורר הערצה, מקצתם כשלו.

הנה כי כן השאלה האתית לא ירדה מסדר יומם של בעלי התפקידים בתחום הבריאות, ונראה שסוגיית האתגר המוסרי הייתה אחת החוויות הדומיננטיות שליוותה את עבודתם הייחודית בתנאי הגטו. למותר לציין שגורלם של צוותים אלה לא שפר מגורל שאר היהודים בגטו. לאחר עבודה ארוכה, מתישה ומסוכנת בשירות הקהילה נשלחו רובם למחנות ההשמדה.

הספר "חלוק לבן בגטו - מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה", מאת מרים עופר יצא לאור באחרונה בהוצאת "יד ושם"

----

[1] לפניכם קטעים חלקיים מתוך פרק עשירי בספר "חלוק לבן בגטו" . לקריאת הפרק כולו , כולל ההפניות הביבליוגרפיות והערות השוליים ראו: מרים עופר, חלוק לבן בגטו, מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה, יד ושם , ירושלים , תשע"ה, עמ' 468-433.

[2] Gmina (פולנית): ועד הקהילה.