"אחרי כל נחיתת מסוק שטפו את נחלי הדם מהרחבה עם זרנוקים"

שנים ספורות בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, הפך שוב בית החולים רמב"ם בחיפה לחלק בלתי נפרד משדה הקרב. כיצד התמודדות עם מצוקת המקום ומאות הפצועים שזרמו? מה היה האתגר הטיפולי שהוליד פתרון ששינה את עולם הרפואה ומה קרה במחלקה שהוקדשה לטיפול בפצועים סורים? כך נראה רמב"ם במלחמה שהפכה לצלקת לאומית:

עם קבלת ההודעה על התקפת צבאות סוריה ומצרים באוקטובר 1973, הכריז רמב"ם על מצב חירום. מרבית הרופאים גויסו, האזרחים פונו, בית החולים עבר לעבודה במתכונת שתי משמרות בנות 12 שעות והותאם לקליטת מספר רב של פצועים.

את עיקר הטיפול בפצועים הרבים שהגיעו העביר רמב"ם למבנה בית החולים "החדש", זה המשמש כיום כבניין האשפוז הראשי, שבנייתו טרם הושלמה אז לחלוטין. בתוך יומיים בלבד העמידו הצוותים הרפואיים בית חולים לטיפול בפצועי המלחמה, זאת לאחר שהעבירו למבנה הכמעט גמור את חדר המיון, חדר טיפול נמרץ ואת מכון הרנטגן. המקום החדש אפשר את קליטת הפצועים בדרך מהירה ויעילה יותר.

פצועי קרב מטופלים ברמב"ם, אוקטובר 1973. צילום: ארכיון רמב"ם

פרופ' עמוס עציוני, לשעבר מנהל בית החולים לילדים ברמב"ם וכיום נציב פניות המטופלים במרכז הרפואי, היה סטאז'ר צעיר אז, ב-1973. עם פרוץ המלחמה הוא קיבל משימה חיונית, להיות אחראי לסטאז'רים במיון. "אני זוכר את הפצוע הראשון שהגיע - חייל קטוע רגל", משחזר פרופ' עציוני. "כעבור מספר ימים החלו להגיע פצועים מנסיונות כיבוש החרמון. אחד הפצועים היה רופא שהכרתי טוב מחיפה. פרצופו היה מכוסה בתחבושת עם דם, אך הוא אמר את שמו. המפגש היה מאוד מרגש. הרופא היה בטוח שאיבד את מאור עיניו אך לבסוף פרט לצלקת בפנים עם ראייה מצוינת, הוא עבד עשרות שנים והצליח מאוד".

"אמבולנסים דהרו בכבישים ומסוקים ריחפו באוויר", מתוארים אותם הימים בספר ה-60 למרכז הרפואי רמב"ם. "ברמב"ם נחתו המסוקים במנחת וגם במקומות מאולתרים נוספים כדי למהר ולשוב חזרה לחזית... נחלי הדם הציפו את השטח. למקום הוחשו זרנוקי מכבי-אש ששטפו את הרצפה במים, וכך לאחר כל נחיתה".

בעדויות שנשמרו בארכיון רמב"ם, מתאר פרופ' דוד ארליק, מראשוני הרופאים הכירורגים בישראל ומי שניהל את המחלקה הכירורגית דאז בבית החולים את ריבוי הפצועים שהגיעו לרמב"ם עם פגיעות גפיים רבות ופגיעות בכלי דם של הגפיים, כלומר בסכנה לאבד יד או רגל.

למנתחים ברמב"ם היה ניסיון גדול באיחוי עורקים, תנאי הכרחי להצלת האיברים הללו, אך כאשר ניתחו את הוורידים, נתקלו בבעיה של קרישת דם בעיקר בווריד המרכזי לאחר הניתוח, מה שגרם לעתים לנמק ולצורך בקטיעת הגפה למרות המאמץ הגדול שהושקע בהצלתה.

ד"ר אלפרד שרמק, מאבות הכירורגיה בישראל, שניתח באותה התקופה ברמב"ם, הגה רעיון וחיבר עורק קטן שהזרים דם עורקי לאזור המנותח, והסירו לאחר שהיה ברור שהרגל בטוחה מפני נמק וקטיעה. כך, התושייה שנולדה מתוך המצוקה הפכה לפתרון רפואי שסייע למטופלים ברחבי העולם. 

מאז הטיפול בחיילי מלחמת השחרור, שגופם ופניהם נפגעו בכוויות קשות, היה ברור שבשעת מלחמה יהיה צורך בכמות גדולה של עור להשתלה. ברמב"ם הוקם "בנק עור" שבו נשמרו יריעות עור במתקן מיוחד שנתרם לבית החולים. המכשיר שהיה יחידי מסוגו בארץ ויכול היה לספק עור לכל בתי החולים בארץ התקלקל עוד לפני המלחמה. מלאי היריעות הלך והידלדל ככל שהתארכה המלחמה. אף על פי שכבר בימיה הראשונים התקבל משלוח של 5 ק"ג יריעות עור, החרדה שלא יהיה די עור להשתלה הלכה וגברה. צוות של הטכניון ממחלקת שירותים טכניים, בעזרת מכשירן רפואי, הצליח העבודה אינטנסיבית להחזיר את המתקן המקולקל לפעולה.

מחלקה ליד מחלקה: הפצועים הישראלים והשבויים הסורים

בין המוני השבויים הסורים היו פצועים רבים שהובאו אף הם לרמב"ם. הפצועים הללו רוכזו בקומה החמישית בבניין הישן - היום בניין הפנימיות, שם נפתחה עבורם מחלקה מיוחדת והם זכו לטיפול מסור מידי צוות בית החולים. עובדים רבים ברמב"ם, ערבים ויהודים דוברי ערבית, פעלו במחלקה הזו וטיפלו בטווח רחב של פציעות פנימיות, כירורגיות, אורתופדיות, כוויות ועוד.

"בין הצדדים, הצוות הרפואי ופצועי האויב, נוצר קשר והפצועים סיפרו לרופאים ולאחיות על משפחותיהם, ילדיהם והגעגועים אליהם", מסופר בספר ה-60 למרכז הרפואי רמב"ם. "קשר זה נרקם בזמן שבגבול הלא רחוק התנהלה מלחמה בין הצדדים, ובסיטואציה הבלתי אפשרית הזו נשכחה מעט העוינות בין הצדדים וכל צד זכה להכיר את משנהו בפניו האנושיים".