"ראינו מחזות קשים, משפחות אבודות, צוות שמטפל ומוחה דמעה"

רק עכשיו הולך לישון לראשונה מאז קפצתי לבית החולים בשבת ב-06:30 בבוקר. מיטת השדה במשרד מוכנה. טיפלנו (נכון לאמש) בכמעט 750 נפגעים עם צוות של מלאכים, מסור ומדהים.

ראינו מחזות קשים, משפחות אבודות שמחפשות את יקיריהן, צוות שמסיים לטפל ומוחה דמעה. בין היתר ראינו זוג מבוגר שמגיע לאחר שהיו בני ערובה במשך כמעט יממה בידי מחבלים שפלים, אם לתינוקת בת חודש שהסתתרה 26 שעות בין בתים ומחפשת את בעלה.

קיבוץ עלומים היקר לי וכיתת הכוננות המופלאה שלו, ופתאום אני מוצא את עצמי בחדר הטראומה נלחם על חיי חבר הקיבוץ שנפגע מירי - ב"ה היום הוא כבר מחייך. ואז מגיע הכלב של עוקץ מדמם, ופרמדיק שלנו עוצר לו הדימום.

מעבירים שמונה פצועים לבית חולים אחר. משכיבים את האלונקות על הדשא בחושך, רעש הלהבים חותך את צינת הלילה, לוחצים ידיים לכל הפצועים, חיבוק, אפילו תמונה ודמעה על מה שהיה, ועל הכאב שמכיר רק מי שטיפל וראה ברגע האמת

החייל שיורד מהאמבולנס צועק לי, "שוורצפוקס - אתה אבא של הוד?", ואני מהנהן. ואז הוא שואל, "דוקטור, אני אחיה?". והיום הוא והוריו מחייכים ומבינים שניצלו חייו. המכר מבאר שבע שעמד וחיכה לבתו, בשקט בצד ופתאום התמוטט וצרח, "בתי נחטפה - התקשרו אליי ודיברו בערבית". והחייל שהגיע שותק, נשאר שם בשדה הקרב. עולה מצרפת, אומרים לי, ואני פונה אליו בצרפתית. אולי הוא שותה קפה על גדות נהר הסן.

והזרם נמשך. הבן של פקודי בשירות הסדיר שהגיע במצב אנוש לטיפול נמרץ, החיבוק שהתחיל ב-1983 ונמשך ל-2023. והאיש השקט שיושב בבית הכנסת ובנו חזק כסלע שוכב בטיפול נמרץ, והנה מתברר שהוא בכלל לוחם ביחידת עילית.

המון אירועי חיים עומדים לנגד עינינו. אתה פוגש את האם והאב מהקיבוץ הדתי בצפון שנעמדו בבוקר חגה של התורה בפתח והמתינו לבואו של הבן הפצוע.

ואני בראשי הקודח, בכל פעם שרואה אותם נזכר ב"אסון נחל צפית" ובהורים שעמדו בפתח ויצאו במפח נפש, ומייחל לסיום שונה. ובצאת שבת קודש נעלמו, אך נעלמו לבשורה טובה - בנם פצוע קל ונמצא בבית חולים אחר.

ובלילה, בשלוש לפנות בוקר, בית החולים שקט יותר ואנו צועדים במסדרונותיו, מעבירים שמונה פצועים לבית חולים אחר. משכיבים את האלונקות על הדשא בחושך, רעש הלהבים חותך את צינת הלילה, לוחצים ידיים לכל הפצועים, חיבוק, אפילו תמונה ודמעה על מה שהיה, ועל הכאב שמכיר רק מי שטיפל וראה ברגע האמת.

לחיצת יד לנערה ממסיבת הטבע, ששמה הועבר אלי בבוקר מוקדם ובוששה להגיע. ולערבו של יום הגיעה מפויחת, ואני תופס את ידה ואומר לה "משמונה בבוקר אני מחכה לך".

לחיצת יד גם לאחות הצעירה, אמא לשני קטנטנים, שבעלה מפקד פלוגה בחזית והיא מגיעה למשמרת ללא היסוס, עובדת ומטפלת במסירות. באותו הרגע חושב גם על ארבעת בניי שהתגייסו, ונשותיהם המיוחדות ועל האישה שאיתי.

חושב גם על הצוות המדהים שעבד ללא הפסקה, שלא ויתר, שטיפל במסירות בכל פצוע ופצוע, שחידש את הציוד עוד פעם ועוד פעם, ששטף את הרצפה האדומה והפך אותה ללבנה ככהן גדול הטובל עצמו ולובש זהובים ולבנים בעיצומו של יום ובעיצומו של ליל, ושהיה רגיש וערני, קשוב וחומל. חש גאווה גדולה, וכאב גדול בלב שקצת נשבר.

(הטור התפרסם לראשונה ב-ynet)